פרשת בלק - מה באמת חשב בלעם

אריאל מנדלביץ'



 

בתחילת הפרשה כששרי בלק באים לבלעם ד' אוסר עליו לבוא לקלל את העם "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"[1] בלעם שולח את השרים הראשונים " כִּי מֵאֵן יְקֹוָק לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" [2]

"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה"[3] בתחילה מודיע להם בלעם "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה"[4]

 

בלעם משאיר אותם ללילה בציפיה לדבר ד' וד' נגלה אליו בחלום ואומר: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה"[5]

למחרת בבוקר "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ"-"וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"[6]

הסיפור נחתם בפרשת מטות במלחמה עם מדין "וְאֵת בִלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"[7]

 

מתעוררות כאן כמה שאלות :

 

א. מדוע בתחילה אוסר עליו ד' ללכת ואח"כ מתיר לו?

ב. ד' אומר לבלעם "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים" הרי ד' יודע לאיזו מטרה הם באו, אז למה הלשון אם?

ג. אם ד' מצוה אותו ללכת "קוּם לֵךְ אִתָּם" למה למחרת בבוקר כשבלעם הולך עם שרי בלק "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"?

ד. אם באמת ד' מצוה אותו ללכת למה הוא בסוף נענש על כך? (הריגתו בחרב ע"י בנ"י)

רש"י
[8] מפרש את כל הענין בקיצור:

אם לקרא לך - אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם.

ואך - על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה.

ד' בעצם לא מתיר לו ללכת לקלל אלא ללכת איתם אם הוא חושב שזה יהיה להנאתו האישית שבלק יתן לו שכר על הליכתו אליו.

לכן גם השימוש במילה אם - אם הקריאה היא  שתיטול עליה שכר.

ובכל זאת כעס ד' כי ראה שבלעם להוט לקלל שאמר: "שמא אפתנו" וזאת גם הסיבה לכך שנענש על כך למרות שד' אמר לו ללכת עם שרי בלק.

הרמב"ן מסביר את כל העניין בכך שבלעם בעצם מתכחש בבוקר לכך שד' אמר לו "וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה"

גם בפעם השנייה כשבאים שרי בלק, עונה בלעם שזה לא תלוי ברצונו ואפילו אם יתנו לו הרבה ממון. וכך באמת היה צריך לעשות כי איך הוא היה אמור לדעת ש-ד' מעוניין לברך את ישראל על ידיו.

למחרת בבוקר אומר לו ד': אם יתרצו בלכתך עמהם  - בלי לקלל, "קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" שאפילו אם אצווך לברך לא תירא מבלק, כי זה באמת היה רצון ד' שנביא מבין הגויים יברך את ישראל.

בלעם בבוקר מרוב רצונו ללכת לא גילה להם שהוא בא שלא על מנת לקלל, ואם יצווה אותו ד' אפילו יברך.

לכן כשראה זאת ד' שבלעם הולך עם שרי בלק כאילו לקלל את ישראל חרה אפו כי הם חשבו שברשות ד' הולך איתם לקלל, וזהו חילול ד' כי הם יחשבו שבעצם ד' חוזר בו ממה שאמר "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".

ה'אור החיים' מבין את הסכמת ד' או אי הסכמתו להליכת בלעם בדרך של מעין מלכוד.

אם ד' יסכים שבלעם ילך עם שרי בלק יראה כאילו בלעם ברשות עצמו וד' רצה שיוודע שאינו ברשות עצמו ושאינו יכול להרע למי שאין ד' חפץ להרע לו.

אם ד' לא יסכים יחשבו שהקב"ה מפחד להרשות לו, שאם ילך בלעם יוכל לקלל וקללתו תפעל.

לכן בשליחות הראשונה של שרי בלק אמר בהתחלה לא תלך עמהם ובזה ראו שאינו ברשות עצמו ואפילו אמר לשרי בלק שאינו ברשותו "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד' אֱלֹקי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" וגם לא רק שלא קיבל שכר אלא שאף הרגוהו על כך בחרב ובאמת כדי למונעו מעונש זה הזהירו בהתחלה שלא ילך.

ובשליחות שנייה של שרי בלק תוקן החשש השני שיאמר שכאשר ילך בלעם, הקב"ה כבר לא יוכל למונעו מלהזיק. לכן אמר "קוּם לֵךְ אִתָּם" ולא בהחלטיות אלא אמר בלשון "אִם לִקְרֹא לְךָ" אם יש לך הנאה. בזה בעצם רמז לו שלא תהיה לו הנאה מכך. המילה אם אינה בשימוש של ספק אלא בשימוש תנאי אם יש לו בו הנאה.

ועדיין יכול היה להמנע, ואם היה נמנע היה ניצל מליפול בחרב, ויכול להיות שזהו " וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים" שבלעם חשב שיעלה בידו לקלל את ישראל כמו שפירש רש"י:"אמר שמא אפתנו ויתרצה"

 

 

 

 



[1] במדבר פרק כ"ב פס' י"ב

[2] פס' י"ד

[3] פס' ט"ו

[4] פס' י"ח

[5] פס' כ'

[6] פס' כ"א-כ"ב

[7] במדבר פרק לא פסוק ח

[8] רש"י לפס'  כ'