פרשת בלק - לא מדבשך ולא מעקצך

שישי וינוגרד


כששרי בלק באים לדבר על ליבו של בלעם שיקלל את עמ"י, אומר להם בלעם: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי..." (פס' ח'). באותו לילה בא הקב"ה אל בלעם ולאחר דין ודברים ביניהם: "ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא" (פס' י"ב).

רש"י במקום, ד"ה "לא תלך עמהם", מביא את דברי התנחומא: "אמר לו (בלעם) אם כן אקללם במקומי, אמר לו (הקב"ה) לא תאור את העם. אמר לו (בלעם) אם כן אברכם, אמר לו (הקב"ה) אינם צריכים לברכתך "כי ברוך הוא". משל אומרים לדבורה לא מדיבשך ולא מעוקצך!".

וקצת תמוה הסגנון בו מובא המשל, שהרי קודם רצה בלעם לקלל את בני ישראל ורק לאחר מכן נמלך בדעתו לברכם. ואם כן, מבחינת סדר ההתרחשיות, צריך היה לכתוב "לא מעוקצך ולא מדיבשך"!

חיזוק לדבר מצוי בדברי המהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה", ד"ה "אומרים לדבורה": "...כי כל ברכה של בלעם - אם הברכה דבוק דברים שאינם של ברכה והם רעות (כיוון שלכל ברכה תתלווה גם עינו הרעה של בלעם) והיינו דקאמר "אומרים לדבורה לא מעוקצך ולא מדיבשך "!

 

הגמ' במסכת סנהדרין דף קה.: "תנא הוא בעור הוא כושן רשעתיים הוא לבן הארמי".

כשלבן רודף אחרי יעקב, אומר לו הקב"ה: "השמר מדבר עם יעקב מטוב ועד רע" שאפילו אומר לטובתו - הוא חושב לרעתו. לבן ובלעם ידעו כי ברכתם תהפך לקללה בסופו של דבר כדברי הגמ' שם: "אמר רבי אבא בר כהנא וכולן (כל הברכות ש"ברך" בלעם את עמ"י) חזרו לקללה, חוץ ממה שברכם בבתי כנסיות ובתי מדרשות". אנו מוצאים דמיון בין אותם שני רשעים , לבן ובלעם, שלפי הגמ' אף יחוס משפחתי להם. פירוש השם לבן, מלשון לובן, טשטוש: בכל מסכת חייו עם יעקב הוא מנסה לרמות אותו, לטשטש את האמת, את המציאות, ובבלעם דבקה תכונה זו - הברכות שלו נהפכו לקללות, וכמאמר הגמ': "אמר ר' שמואל בר נחמני מאי דכתיב "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"? - טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע..."

א"כ - לפי סדר ההתרחשויות בפרשה, קדם העוקץ לדבש, אך למעשה צריך להשמר מהדבש יותר. האדם אינו רוצה בדבש (בטוב) כי הדבש הזה טומן בחובו עוקץ וכפי שראינו "ברכות" בלעם הן פסבדו (כאילו) דבש.

כשיעקב מכין את עצמו לפגישה עם עשיו (פרשת וישלח) הוא בא לפני הקב"ה בתפילה "...הצילני נא מיד אחי מיד עשיו", ותימא - מילא להצילו מיד "עשיו", אך מדוע להצילו מיד "אחיו"? הרי זהו חזון השלום הבסיסי ביותר?!

את התשובה לכך ניתן למצוא מעל דפי ההסטוריה: במשך כל הדורות כשעמ"י נרדף ע"י הנצרות (אדום) ופרעות נעשות בו, כשהגויים מתייחסים אליו בבחינת "עשיו", הוא שומר באדיקות על יהדותו ואמונתו - כנגד כל הסיכויים ועל אף כל הסיכונים! ואילו היום - כאשר עמ"י אינו עוד מחפש מפלט לעצמו מפני מורא הכנסיה, מתחוללת באירופה (ובכל שאר העולם!) "השואה השקטה" - אחוז המתבוללים הולך וגדל! המציאות מתנהלת על מי מנוחות, הנוצרים בבחינת "אחי" ומס' הקורבנות היהודים מתרבה. כאן באה זעקתו קורעת הלב של יעקב לה': "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" - כאשר עשיו בבחינת אחי, הסכנה חמורה יותר! עיניכם הרואות!

בהסתמך על נקודה זו המהווה יסוד חשוב ועקרוני בהסטוריה היהודית לדורותיה ובמשמעותה, ניתן להבין מדוע התנחומא מתנסח פה קודם "לא מדיבשך" ורק אח"כ "לא מעוקצך".

(מבוסס על רעיון שראיתי בספר "מתוקים מדבש")